הוא מבוגר,
אני מתבוננת בו , עבורי הוא אוצר גלום של תובנות החיים
אני בוחנת את קמטי פניו, מבינה שלכל קמט סיפור משלו…
אני מעריצה אלמונית של הקילומטרים שבהם הוא פסע….
הוא: "זו תחושה נוראית שפג תוקפך…."
אני: יושבת בשקט לצידה של המיטה בודקת כל מילה שנאמרת…
מאמתת את אמיתותה באמצעות בדיקת השריר.
מרגישה את הדרך שהוא עבר……
הוא:"אני יודע שאת לא מדברת עכשיו כי את רוצה שאני ארגיש …
אני כבר מכיר אותך איטהל…. אני מפחד להרגיש אותו"
אני : "את מה ?"
הוא: מתבונן עליי, "את כל כך צעירה .. אני מקנא בך."
אני: "את מה אתה מפחד להרגיש ?"
הוא : "את …. את הצער … הוא יושב לי שם עמוק בפנים כבר שנים מאיים להתפרץ החוצה ..
אם לא אתן לו מקום.
אני מבין שזה לטובתי… "
הוא מתחיל לבכות
אני :רק מאזנת . כל מילה שלו מורגשת בעוצמתה בכל תא בגופי.
מעבר להבנה מעבר להכלה…
הוא : מרים את הידיים מהעיניים ,
"אני עדיין צעיר כל כך בנשמתי…
רוצה להמשיך לטעות לגדול, להמשיך להכיר כל דבר אפשרי… אני רוצה להמשיך להתפתח,
איטהל, הוא פורץ שוב בבכי בלתי נשלט מנסה להוציא את המילים
אני : "כן.."
הוא: "אני רוצה ללמוד לחיות לפני שאמות, תוכלי לעזור לי.?"
אני נותנת לו את היד שלי מסמנת לו לבדוק בדיקת שריר …
הוא מחייך ,
"תבדוק את התשובה," אני אומרת לו
"זה כן" הוא עונה.
"תודה לך עלמתי הצעירה"