וכך הוא מתחיל :
"הייתי מעוניין לעזור לכולם אם אפשר, 
כולנו רוצים לעזור אחד לשני כך הם בני אדם,
לחיות כדי לגרום אושר לאחרים ,
לא כדי לצער אותם.
איננו רוצים לשנוא ולתעב זה את זה. 
בעולם זה יש מקום לכולם,
והאדמה טובה ועשירה ויכולה לפרנס את כולם,
דרך חיינו יכולה להיות חופשית ויפה,
אך איבדנו את הדרך.."
ואז הוא ממשיך (שווה צפייה עד הסוף)
וכול אותו הזמן אני שומעת את המשפטים הנאמרים על ידו ואני מרגישה איך שהם נערמים במרחבי הנפש שלי ומציתים את פעימת הלב.
אל לנו לצפות למבוגר אחראי חיצוני שיושיע אותנו למרות שהילד או הילדה הפנימיים זועקים או משוועים לאחד שכזה ,
אנחנו המבוגר האחראי , 
לנו הכוח לשנות את הביולוגיה שלנו כמו את המצב הרגשי בו אנו נתונים .
לנו היכולת לסנן מה נכנס למערכת שלנו ומה לא ,
לנו היכולת למנן את המסרים הגלויים יותר והגלויים פחות,
לנו היכולת לפתוח את עצמנו מבפנים גם אם החוץ סוגר עלינו,
לנו היכולת לרכך את הלב במקום להקשיח אותו אל מול המציאות , ימי הקורונה הקוראת לנו לאחווה אוניברסלית, 
לאחדות של כולנו, 
גברים, נשים ,ילדים, יהודים,מוסלמים,נוצרים,עשירים , עניים ,
קצרה היריעה מלהכיל..
לנו היכולת להפוך את הקערה על פיה ,
לאפשר לחיים לחיות
ולנו להתפתח , 
להרחיב את גבולות המתאר שלנו,
לנו היכולת לייצור עולם חדש,
עולם שיתן לכל אחד מאיתנו את האפשרות להעניק מתוך הוויה נרחבת ,
את עצמו לעולם.
אל לנו להילחם בפחד , בכאב, באובדן, בוירוס הקורונה….
עלינו להכיר בהם , 
לתת להם מקום אך לא להזדהות איתם לא להפוך להיות הם , 
הם חלק מהמטריקס שנוצר על ידינו ,
לנו הכוח להניח אותם במקומם כמורי דרך.
כולנו רוצים לעזור אחד לשני , 
כולנו עוזרים אחד לשני,
כולנו אחד,
כך הם בני אדם.

איטהל

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *