הוא דופק בדלת ,
אני פותחת , "בוקר טוב" אני אומרת
הוא :"בוקר טוב ? בוקר נפלא בואי אני רוצה להראות לך משהו "
אני מרימה גבה , הוא מחייך ומדדה עם הקביים לקליניקה ,
אני מתבוננת על איך שהוא אוחז אותם משהו נראה לי שונה .
"רציתי להראות לך משהו "הוא אומר מרוגש.
"אוקיי ", אני אומרת "מה "?
"את יכולה לתת לי רגע דף"?
אני מגישה לו דף , "ועט"? ,הוא צוחק כמו ילד
אני מעבירה לו את העט
הוא מניע את היד הרדומה שלו מאז המבצע,
זו שלא הגיבה לדרישותיו,
זו שבגדה בו,
זו שבמשך 5 חודשים מאז המבצע השתתקה, הפסיקה לתפקד .
הוא מדבר אליה בשקט ואז מרים אותה ומתחיל לכתוב איתה
הכל.. א פ..שרי! הוא כותב על הדף
אני מתחילה להבין ומתרגשת עבור שנינו.
"איטהל" הוא מסתכל עלי, "תראי חזרתי לכתוב בזכותך."
אני לוקחת ממנו את הדף ומנגבת את הדמעות..
"לא ידעתי שמטפלת יכולה לבכות עד שפגשתי אותך.."
אני מתחילה לצחוק וכותבת לו בחזרה , ביד הלא דומיננטית שלי , באיטיות ובשלמזיות…
ב..ז..כו.תך.
הוא מחייך אליי, "מותר לך לקבל מחמאות "
"מעניין על מה נעבוד היום?" הוא שואל.
מניח את הקביים עולה על מיטת הטיפולים..
יש אישור לטפל
המערכת הראשונה שעולה לאיזון – מערכת עצבים אוטונומית.
העיניים שלו נפתחות..
"אני מרגיש את זה איטהל…. אני מחזיר לעצמי את האוטונומיה על החיים שלי…
ולשם שינוי מה שלא בשליטתי מתחיל פחות להלחיץ אותי.." יאללה מוכן לצלילה הזו.. בטח אגלה פנינים יקרות שם למטה."