המתנות הבלתי צפויות של הכאב
"אז למה אנחנו עדיין כואבים?
מה לא בסדר איתנו?"
לפעמים כשאנחנו מנסים לרפא את הכאב שלנו,
או לסלוח לו,
או לשחרר אותו,
או אפילו "לקבל" את זה שעכשיו כואב ,
שכאב ,
שאולי יכאב,
מה שאנחנו מנסים לעשות הוא להיפטר ממנו תחת ה"מעטה" של עבודה עליו .
אנחנו מתנגדים לעצם הקיום שלו.
אנחנו מתנגדים לעצם ההתנסות שלנו איתו ברגע זה ממש.
היינו מעדיפים שהרגע הזה יהיה אחר ממה שהוא בפועל.
הרגע הזה שבו הכאב מנכיח את עצמו,
הופך להיות האויב שלנו,
אנחנו רוצים להיות מישהו אחר,
משוועים להתחלף עם "זה" או "זו" שלא כואב להם
או להיות במקום אחר,
ואולי בזמן אחר ,
בגוף אחר,
בחיים אחרים.
אנחנו מפצלים את עצמנו מבפנים
אנחנו מול- הכאב שלנו.
אנחנו רואים בכאב חסימה לשלום ושלמות.
לפעמים אנחנו יכולים להרגיש שהוא סוג של טעות שנכפתה עלינו מלמעלה.
כשהוא מתעצם אנחנו מרגישים שנכשלנו ,
שהריפוי רחוק,
אנחנו הופכים להיות קורבנות שלו ,
מקרה אבוד בעולם.
כאב מתקשר הרבה פעמים לתחושות של כישלון, נטישה, בושה, ייאוש,
טעות.
אנחנו נוטים לקשר תחושות לא נעימות בגוף ,
למחשבות המקבעות סיפורים שלמים,
המחזקים את הכיווץ והצמצום שלנו.
האם נוכל לעצור לרגע ולהבין שריפוי אינו כרוך בהכרח בהיעלמות
הכאב?
האם נוכל לקבל שהריפוי
מתהווה ומתממש מעצם הכאב עצמו גם כשהוא מתעצם?
הריפוי אינו יעד סופי,
אלא הזמנה תמידית לזכור מי אנחנו באמת.
זוהי קריאה לאהבה,
בכל רגע בחיינו.
במרחב הזה שבו שוכנת האהבה
הכאב שלנו לא מותקף,
או מוכחש,
או נדחק.
במרחב הזה אנחנו נותנים לו בית ,
מקום לשהות בו .
אנחנו לא "הכאב"
הכאב נמצא "בתוכנו".
הוא מוחזק במיכל הזה שנקרא אנחנו.
גם כשהוא לא רצוי או בלתי צפוי,
אינטנסיבי או לא נוח ככל שיהיה ,
הוא לא נגדנו
נוכל לראות בו חלק ,
אולי מפוחד ,
אולי מנודה,
אולי לא שייך,
המבקש להיכלל,
להיראות,
להיות מוחזק.
הוא לא איום אלא – מורה גדול,
אולי המורה הכי גדול שלנו
מורה שמבקש מאיתנו נוכחות ,
ברגע.
מורה שמאמין שיש בתוכנו את המשאבים הנדרשים ושהוא ,
הוא זה שיוכל לסייע לנו להכיר בהם.
אבל למה ככה ?
איך זה יכול להיות שזו אהבה?
כן ,
יש מקום לתהייה הגדולה הזו כי
האהבה הזו היא קשה ללא ספק .
כי היא מחייבת ,
כי היא לא מרפה,
כי היא מכירה במה שכרגע אנחנו לא מצליחים לראות .
כי היא עוקפת את השכל ולא מוותרת לנו לרגע ,
כי היא יודעת כמה שאנחנו הרבה מעבר למה שאנחנו בכלל מעלים על הדעת .
כי היא מבקשת מאיתנו לא להיצמד ל"סיפור הכאב" ,
להכיר בנו .
זו הזמנה לשחרר את איך שאנחנו חושבים שהדברים צריכים להיות .
הכאב מזמין אותנו לכבד את הדרך של היום שלנו ,
של הגוף שלנו .
הוא מזמין אותנו להיות מסוגלים להחזיק בו כמו בשמחה
להחזיק בשעמום כמו בהתרגשות מבלי לתעדף ,
מבלי למנוע מאיתנו לחוות את המנעד .
הוא מזמין אותנו להכיר בחיים עצמם בכל רגע מחדש.
להכניס אותם פנימה דרך השאיפה
ולשחרר את המיותר ,
את הלא "שמיש",
את זה שהתנוון
את זה שהוחזק ואת זה שנאגר,
החוצה .
הכאב הוא הזמנה,
למצוא מנוחה אפילו במקומות ה"אפלים ביותר"
הוא מאפשר לנו להקשיב לו ולגלות שהתרופה האמיתית נמצאת בעצם קיומו .
הוא מבקש שנמנע מלתייג אותו כשלילי או חיובי ,
שנפסיק להתעלות מעליו או עליו ,
שנפסיק לרצות למחוק אותו,
שנפסיק למחוק אותנו.
הוא מבקש מאיתנו להיות ,
להרגיש אותו,
לגעת בו,
לגלות אותו על כל רבדיו השונים
הכאב עלול להיעלם מחר,
זה אפשרי
מבלי לפתח תקוות שווא,
הוא דורש מאיתנו לגעת באמת האישית של כל אחד ואחד מאיתנו,
האמת של היום,
הוא מזמן את האומץ לחיות
הוא הריפוי עצמו .
איטהל