"קשה לי לנשום" הוא אומר

"אני יכולה להרגיש, האם תסכים לאפשר לקושי הזה להיות?"

"איך אפשר? " הוא מתנשף

אני מניחה את היד שלי על הלב שלו ,

"אפשר" אני אומרת "מכאן"

הוא שותק

השיעול מגיע

"את לא מפחדת?"

"ממה?" אני שואלת

"שתדבקי? שגם את לא תוכלי לנשום?"

"אני מפחדת שאשכח שאני יכולה אם יהיה לי קשה "

הוא בוכה

"כל כך הרבה חום יוצא מהיד שלך, אל הלב שלי, אני מרגיש שהקורונה כיתרה אותו, אף אחד לא מתקרב"

"ואתה ?" אני שואלת , "אתה מתקרב אל עצמך"?

"התרחקתי, אולי בגלל זה קשה לי לנשום"

שנינו שותקים ,

כאילו שנגמרו המילים

אני שומעת את הנשימה שלו

כל שאיפה הופכת לקריעת ים סוף

וכל נשיפה חותכת בסכין את האוויר .

"אין לי אוויר" הוא אומר

"אבל יש לך את הרוח , הרוח שלך,

האם תהיה מוכן להיכנע לה ולאפשר לה להיכנס פנימה ?"

"איך עושים את זה ?" הוא שואל

"מתחברים בשקט ללב , לפה " , אני עונה

"ואיך זה אמור להרגיש? הוא ממשיך

"כמו חגיגה , פתאום לא חסר אוויר, הנשימה מפיחה חיים בנשמה

והנשמה מזרימה רוח לנשימה

פתאום יש שפע של מולקולות של חמצן"

שקט

"אני נכנע" הוא אומר לי

"למה ?" אני שואלת

"למהות הזו שנמצאת בתוכי, היא יודעת את מה שאני לא"

אני מתחילה לבכות ,

והוא מתחיל לנשום.

איטהל