אנחנו רגילים לעצירה
עצירה שמונעת מתוך פחד,מחוסר העזה,מקיפאון.
אנחנו רגילים להתייחס לעצירה כמשהו שמונע מאיתנו,כמשהו שמגביל, כמשהו שלא מאפשר לנו לממש את עצמינו.
עצירה שהרבה פעמים מוציאה מאיתנו את "המבקר הראשי" ,השיפוט הולך ומתעצם כשאנחנו הדים לתנועה שנעשית על ידי האחרים , כשאנחנו מרגישים שאנחנו מתחילים לפגר מאחור, כשיש את האמור והצריך והנדרש והציפייה שאנחנו חושבים שיש לאחר מאיתנו ,.
העצירה הופכת להיות כמו עצם בגרון, בהיבט הזה היא מנתקת אותנו מעצמינו כי אנחנו רואים בה אבן נגף , עקב אכילס להתפתחות שלנו .
המציאות היומיומית כרגע מחייבת אותנו לבחון את תנועת ההאטה , עצירה מנק' מבט אחרת וכדי לנקות את כל הרעשים שמסביב היא מחייבת את כולם, כך שפתאום כולנו באותה קדירה נאלצים להתמודד עם כל מה שנמצא בסיר ומגלים שיש כל כך הרבה בלאגן שמחייב מאיתנו סדר פנימי.
בכל תהליך למידה יש את הרגע בו אנחנו נדרשים לעצור.
לבחון ,
להתבונן ,
להיות לרגע, בצפייה שיש בה התהוות מחודשת.
אנחנו נדרשים לאפשר זמן הטמעה ,
זמן עיכול,
זמן לחילוף חומרים בריא שבסופו של דבר מפיק בעבורינו אנרגיה שתהיה שמישה לבאות .
בכל תהליך יש את הרגע שעצירה יכולה לאפשר בנייה מחודשת על יסודות של בינה. בינת הניסיון.
אין לאן למהר ,
אין,
בשביל לראות כמה יש !!!
לעשות חישוב מחדש.
הגיע הזמן לעצור ולו בשביל להפעיל את עצמינו מחדש,
להתכוונן אחרת,
לראות נכוחה את המטריקס שנשאבנו אליו שהוא יציר כפינו ,
רק לראות ,
רק להתבונן ,
לחבור פנימה בשביל לחבור החוצה ממקום שמפרה ומאפשר לנו להביא אותנו עם בחירות מחודשות מתוך שינוי תודעתי נרחב .
הגיע זמננו להתעסק ברומו של עולם ,
להעז להכיר בקדושת החיים,
קדושת האחר ,
קדושתינו .
הגיע הזמן לעצור ולו בשביל לגלות
שבעצירה הזו מתקיימת תנועה אינסופית של מהות נרחבת יותר שמבקשת להתפתח ולחוות עולם שכמוהו עדיין לא הכרנו.
הגיע הזמן