אנחנו מביאים חיים לעולם ,
ובזמנם , הם מסתיימים .
אנחנו מקדשים את רגע הלידה
אומרים קדיש במהלך המעבר בין המימדים השונים.
אבל לפעמים איכשהו שוכחים לקדש את הרגע.
הרגע הזה של החיים עצמם, לא לפני ולא אחרי ,
עכשיו ממש עכשיו ואולי גם להודות עליהם גם כשהם שמים אותנו במצב בוסרי לגמרי.
היד הזו שהופיעה בעיתון לא מרפה,
הרגשתי שהיא מזמינה אותי לגעת בה ,
ללחוץ את ידה , להכיר בבחירה שלה להגיע גם אם טרם בשלה השעה .
זו אותה היד שלנו.
היד של העצמי שנולד למציאות חדשה שמאיימת על הקיום שלו.
היד הזו והכתבה הזכירה לי שלצד הסכנה יש מערך שלם שנועד לתמוך, לחזק ולהעמיק עד כמה שיוכל את התמיכה להמשך ההתפתחות הבראשיתית אל נוכח הבחירה .
אופטימיות זעירה יכולה להתעצם כשאנחנו חוברים ליחד ,
אופטימיות יכולה להתמסד מתוך חיבור הדדי , דאגה הדדית והבנה נרחבת של מהות הקיום האנושי.
לו יכולתם להרגיש את השמחה שבפעימת הלב של הזעטוט הזה ושלי כשנגעתי בדמיוני בידו ,
בעודי מודה לו על הבחירה להגיע אל מגרש המשחקים הכי מעניין בגלקסיה ,
לו יכולתם היינו מתרגשים עד דמעות ביחד .
איטהל

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.