"צלקות נועדו שירפאו אותם" הוא אומר לי
"האומנם?" אני שואלת
"האם אתה מתכוון לצלקת עצמה ?
לסימן המופיע על גוף?
או למה שהיא הטביעה בך, בנפש ?
האם את הצלקת צריך לרפא? או
שאולי את הכאב,
הסבל,
הצער,
הפחד שנלווה לזיכרון שהצלקת הותירה?
האם לדעתך יש לרפא את האחיזה בסיפור,
שהצלקת היא חלק ממנו?"
אני עוצרת לרגע
 
"האם הצלקות הן אלה שנועדו שירפאו אותם?
באמת ?
 
ומי המרפא ומהו המרפא הנדרש בעבורן עבורך?"
 
"יש לך כל כך הרבה שאלות"! הוא אומר לי
 
"צלקות הן סימני גוף של החיים,
הן תזכורות הן סופיות לחוכמה שהתנסות יכולה לייצר ,
ולבחירה מודעת או שלא.
הן ציוני דרך למסע של המהות הגבוהה שבתוכך"
 
"יש לך ממש אחת כאן מעל השפה הוא מצביע אל המקום בו יש לי צלקת, את חיה איתה בשלום?"
 
"כן, היא לא אני , היא חלק מההתנסויות שחוויתי , ויש לה ערך מוסף בעבורי.
כשהסכמתי להסתכל על המטען "העודף" שסחבתי סביבה,
כשהסכמתי להרגיש ולא לנתח ,
כשהסכמתי להרפות את האחיזה מהחיים שנתתי לה בעודה רקמה "מתה",
היא הפכה לחלק מנופי חיי,
תכל'ס,
לאחד השבילים היפים"
 
"אנשים מסתכלים על הצלקות שלי באופן מוזר, חלקם אפילו אומרים לי שאני חייב להסתיר אותם"
"ואתה ?
איך אתה מסתכל עליהן? האם אתה מסתכל עליהן אחרת ?
האם אתה מאמין שאתה חייב להסתיר אותם ?
אני מסתכלת עליו וממשיכה –
האם באמת הצלקות הן אלה שנועדו שירפאו אותם ?".
"אני מבין מהשיחה הזו שאני נועדתי לאפשר לעצמי להירפא דרך עצמי , דרכן.
הוא נוגע באחת מהצלקות שעל גופו וממשיך ,
"הצלקות יכולות לעזור לי לעשות את הדרך,
קטע , ככל שאני מסתכל על הצלקת הזו שלך היא אפילו מחמיאה לך , מה שלא ראיתי קודם."
איטהל

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *