"את לא מבינה, אין לי אומץ"
"זה נכון " אני אומרת ולרגע שותקת
"מה נכון?"הוא שואל מופתע
ש"אני לא מבינה", אני עונה
"שאני לא מצליחה לתפוס את המשפט הזה ולתת לו עיגון משמעותי בחיים שלך"
"מה זאת אומרת?"הוא ממשיך ..
"אני לא בטוחה, שאתה ער לכמה אומץ יש לך,
ואני תוהה כמה הנחרצות באמירה "אין לי אומץ" ממסכת את מה שיש"
הוא מהרהר במה שנזרק לאוויר.
"אז מה עכשיו"? הוא שואל
"עכשיו, מתפקידך להרגיש האם ועד כמה האמירה הזו באמת נכונה.
האומנם אין לך אומץ?
אתה מעז לקום בכל בוקר מחדש ,
לנשום,
להרגיש תסכול,
שמחה,
ספק,
כאב,
כעס,
עצבות בכל רגע ורגע ולהרים את עצמך.
אתה צופה בסרט הנע של החיים שלך ומשחק בו באופן פעיל ,
אתה עושה צעד ועוד אחד ועוד אחד,
הולך בשבילים חדשים לצד קיימים ולצד ישנים יותר.
אתה חוצה את הזמן הבלתי צפוי ביומיום שלך,
אתה מאפשר לעצמך לבכות כשאתה בוכה ולצחוק כשאתה צוחק
אתה מעז לפחד ומעז לפחד מהפחד לפחד,
אתה מעז לחשוב את המחשבות שלך
ומעז להרגיש את הרגשות שלך
בידיעה שתהיינה להן השלכות,
אתה בוחר מחדש בכל רגע ,
אתה מעז לפול ולטעות,
אתה מעז ללכת לישון ולקום,
אתה מעז לפתח נכונות לקבל את החיים,
להסתקרן מהם ועליהם ,
לחיות אותם כנגד יחד ואל מול כל מה שחווית…
אתה מעז להיות פגיע וחשוף…
שאני אמשיך ?
שנינו יודעים שאת כל אלה אתה עושה ,
האם זה לא אומץ ? " אני עוצרת .
הוא מעכל,
ואז אני שומעת אותו אומר "זה כן!"
אני מושיטה לו את היד שלי ומישירה אליו מבט,
הוא לוחץ לי את היד חזרה כמי שסגר כרגע עיסקה,
"זה כן!
יש בי אומץ , ושאני לא אספר לעצמי או לך משהו אחר".
איטהל 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.