הנגיעה שלנו באנשים לא מובנית מאליה.
אנחנו לא תמיד מודעים להשפעה שיש לנו עליהם (כן, גם בשיטת איזון חיים).
כשאנחנו בוחרים להיות בנוכחות מלאה במפגש עם האחר,מעצם היותינו,
אנחנו יכולים להפוך לקטליזטור המשנה חיים גם מבלי להיות ערים לכך ומבלי הצורך להשפיע.
יקירי,בהודיה עלייך כל יום מחדש,
ובהודיה על הדרך שעשית בעב' המשותפת שלנו.
"הנייד מצלצל. “תוכלי לפתוח את שער הכניסה? זה אנחנו.״
“בטח,״ אני עונה.
“ותוכלי לצאת החוצה?״ הוא שואל.
“אוקיי, הכול בסדר?״ “כן, אני פשוט רוצה להראות לך משהו.״
“כמה דקות ואני בחוץ.״
אני שומעת את הרכב נכנס לחניה ויוצאת אליהם.
אבא שלו שואל אותו, “לעזור לך?״ “זאת הפתעה, תן לי לבד,״ הוא משיב.
אני רואה אותו נשען על הרכב עם הקביים, “היי, מה קורה?״
“מממ… איטהל, אני רוצה להראות לך משהו, מוכנה?״
הלב שלי מתחיל לדפוק באופן לא מוסבר.
“אוקיי,״ אני עונה.
הוא משעין את הקביים על הדלת ומתחיל ללכת לכיווני,
אני מסתכלת עליו, ועל אבא שלו שמחייך אליי וזורק: “זה בגללך.
״הדמעות מתחילות לעלות. הוא מגיע כמעט עד אליי, מושיט לי יד ואומר, “זוכרת שאמרת לי שהכול אפשרי?״
אני מנגבת את הדמעות, “צדקת!״ הוא אומר לי.
הוא הלך שני מטר לכיווני בלי עזרה,
בלי פחד, ובנחישות ענקית להצליח.
אני עומדת ולא מאמינה שזה הוא.
“את יודעת מה הפך את זה לאמיתי כל כך?״
אני לא ממש מצליחה להירגע,
והוא ממשיך: “זה שאמרת לי שאת לא תוותרי לי, זה שהיה לך ביצים להכיל את כל הג'יפה שלי… זה, פשוט זה. אמרתי לעצמי שאני בוחר לחבור לכוח הזה, הצתת בי את הרצון ללכת אחרת בחיים שלי.״
“רגע, חכה שנייה, ממתי?״ הוא מסתכל עליי, נותן לי יד ואומר: “מהרגע שאמרת לי שהמחויבות שלי היא להטביע את חותמי, התחלתי ללכת עם הקביים וראיתי שאני לא באמת נוגע בקרקע, אז התחלתי לשים משקל על הרגל, וכל הזמן אמרתי לעצמי ‘תטביע את חותמך, אל תתקמצן.'
ואז שמעתי אותך שואלת את הגוף שלי ‘האם אני יכול, מוכן ורוצה'? והאור היה ירוק.
ראיתי אותך בעיני רוחי, החלטתי ללכת לכיוונך, וזה קרה.
לא סחבתי את הגוף, פשוט הלכתי… ואת חייכת, וחזרת ואמרת לי שהכול אפשרי".
לגלות שאפשר לגעת בבני אדם,
לחצות איתם דרכים יד ביד,
לעבור את מה שנראה כמעט בלתי עביר –
ולהבין שבעצם הבלתי עביר היה שם עבורנו כל הזמן, ובעדנו.
לקוח מתוך הספר -"את יודעת,צריך לקרוא לספר הזה לגעת בנשמה"
איטהל
אנחנו לא תמיד מודעים להשפעה שיש לנו עליהם (כן, גם בשיטת איזון חיים).
כשאנחנו בוחרים להיות בנוכחות מלאה במפגש עם האחר,מעצם היותינו,
אנחנו יכולים להפוך לקטליזטור המשנה חיים גם מבלי להיות ערים לכך ומבלי הצורך להשפיע.
יקירי,בהודיה עלייך כל יום מחדש,
ובהודיה על הדרך שעשית בעב' המשותפת שלנו.
"הנייד מצלצל. “תוכלי לפתוח את שער הכניסה? זה אנחנו.״
“בטח,״ אני עונה.
“ותוכלי לצאת החוצה?״ הוא שואל.
“אוקיי, הכול בסדר?״ “כן, אני פשוט רוצה להראות לך משהו.״
“כמה דקות ואני בחוץ.״
אני שומעת את הרכב נכנס לחניה ויוצאת אליהם.
אבא שלו שואל אותו, “לעזור לך?״ “זאת הפתעה, תן לי לבד,״ הוא משיב.
אני רואה אותו נשען על הרכב עם הקביים, “היי, מה קורה?״
“מממ… איטהל, אני רוצה להראות לך משהו, מוכנה?״
הלב שלי מתחיל לדפוק באופן לא מוסבר.
“אוקיי,״ אני עונה.
הוא משעין את הקביים על הדלת ומתחיל ללכת לכיווני,
אני מסתכלת עליו, ועל אבא שלו שמחייך אליי וזורק: “זה בגללך.
״הדמעות מתחילות לעלות. הוא מגיע כמעט עד אליי, מושיט לי יד ואומר, “זוכרת שאמרת לי שהכול אפשרי?״
אני מנגבת את הדמעות, “צדקת!״ הוא אומר לי.
הוא הלך שני מטר לכיווני בלי עזרה,
בלי פחד, ובנחישות ענקית להצליח.
אני עומדת ולא מאמינה שזה הוא.
“את יודעת מה הפך את זה לאמיתי כל כך?״
אני לא ממש מצליחה להירגע,
והוא ממשיך: “זה שאמרת לי שאת לא תוותרי לי, זה שהיה לך ביצים להכיל את כל הג'יפה שלי… זה, פשוט זה. אמרתי לעצמי שאני בוחר לחבור לכוח הזה, הצתת בי את הרצון ללכת אחרת בחיים שלי.״
“רגע, חכה שנייה, ממתי?״ הוא מסתכל עליי, נותן לי יד ואומר: “מהרגע שאמרת לי שהמחויבות שלי היא להטביע את חותמי, התחלתי ללכת עם הקביים וראיתי שאני לא באמת נוגע בקרקע, אז התחלתי לשים משקל על הרגל, וכל הזמן אמרתי לעצמי ‘תטביע את חותמך, אל תתקמצן.'
ואז שמעתי אותך שואלת את הגוף שלי ‘האם אני יכול, מוכן ורוצה'? והאור היה ירוק.
ראיתי אותך בעיני רוחי, החלטתי ללכת לכיוונך, וזה קרה.
לא סחבתי את הגוף, פשוט הלכתי… ואת חייכת, וחזרת ואמרת לי שהכול אפשרי".
לגלות שאפשר לגעת בבני אדם,
לחצות איתם דרכים יד ביד,
לעבור את מה שנראה כמעט בלתי עביר –
ולהבין שבעצם הבלתי עביר היה שם עבורנו כל הזמן, ובעדנו.
לקוח מתוך הספר -"את יודעת,צריך לקרוא לספר הזה לגעת בנשמה"
איטהל