להעז להרפא דרך שיטת איזון חיים

אנחנו נדרשים להעז להירפא למרות שאנחנו מעדיפים להבריא

ריפוי לא תמיד מרגיש טוב, הוא כרוך לא פעם בפתיחה של פצעים ישנים,

הוא מחייב אותנו להכיר בכך שפג תוקפתן של האשליות שליוו אותנו שנים,

הן "נשרפות לנגד עינינו"

יש בו משהו שמזמין אותנו להתעמת באופן אמיץ עם הכאבים שלנו .

אי הנוחות שלנו מתעצמת כשהחושך מגיח אל האור,

בנק' המפגש בין השניים אנחנו מגלים שהאחד זקוק לשני, מפרה ומופרה.

אנחנו מתכווצים כשהלא מודע עושה את הדרך למודעות, מגיע אל ההכרה, פתאום אנחנו חיים !

כאב הוא לא משהו שגוי ,

הוא לא טעות או סימן שנגזר עלינו מלמעלה או מלמטה.

הכאבים שלנו הרבה פעמים יצביעו על כך שתהליך הריפוי שלנו מתעצם , לא נעצר.

שאנחנו בעצם ערים ורגישים יותר מאי פעם,

הם יקשרו אותנו לכאן ועכשיו ,

יקראו תיגר על כל ניסיון שלנו להסיט את המבט,

ימחו על הניסיונות שלנו להסב את תשומת הלב החוצה במקום פנימה .

יש נטייה בתרבות שלנו להימנע מאי נוחות מכל סוג שהוא ,להסיח ממנה את הדעת בכל צורה ,

דרך פרשנויות ,

ניסיון להציל ,

לתקן,

לסדר,

לתייג כנכונה או כשלילית או כ"לא רוחנית",

להרגיע אותה , להרחיק אותה, למסך, לפוגג..

לכוון להסרת הסימפטום, להשתיק הפרעות שלא בהלימה לסטטוס קוו,

להרדים את הכאוס.

לעשות הכל בכל אמצעי כדי ליצר תחושה שתהיה מקובלת חברתית של "נורמליות"

"הנורמלי" נסדק, ואיתו הסטטוס קוו .

בתהליך ריפוי אין עניין לחזור לשגרה היא אינה הפתרון יותר

הנורמלי" מתגלה כיציב מדומה ,

"האמת" שאחזנו בה מתערערת .

לפעמים אנחנו נדרשים לפרוץ דווקא אל תוך כאוס ומשבר כדי שהכאב שלנו,

הצער,

התסכול,

האימה,

התשישות והספקות,

יוכלו ולו פעם אחת להיות מורגשים יותר מאי פעם.

הכאב שכולנו חווים בימים האלה בהם מימד האין תפיסה מבקר כל אחת ואחד מאיתנו הוא לא עונש מאיזה אלוהים שיפוטי,

הוא לא טעות שמתרחשת בתוך יקום הרסני או עולם שבור,

הוא גם לא הוכחה לכישלון האישי או הקולקטיבי שלנו,

הוא הוראה חיה רוחנית ועמוקה שבשלה שעתה לשקול את האפשרות להשתחרר מהנרטיב הקבוע , מסיפור העבר , מהפחד האינסופי המלווה אותנו לגבי העתיד ,

מהאשליה, מהפיצול , מהנפרדות , מהצדקנות, מהמלחמות על"הדרך שלי" אל מול "שלו", "שלהם"

לשקול לאמץ את החיים ואת התנועה שקורית בתוכם שיש בה הכל מהכל ,

את הביחד והלבד,

את הנבילה והצמיחה ,

את המוות לצד החיים,

את העצב לצד השמחה, את האין לצד היש

לחבק את הסערה שמשתוללת שמאפשרת לנו להתבונן על מונחי השקר והאמת אחרת

אנחנו נדרשים לריפוי עמוק למרות שזה מרגיש כאב שלא ניתן לשאתו ,

למרות שהלב כורע תחת נטל הבלתי נתפס של המיינד ,

למרות שהוא מכווץ עד כדי כך שהוא מתקשה לנשום בעצמו,

למרות שאנחנו עדיין לא יכולים להרגיש את המחר שלנו, למרות…

אנחנו נדרשים להישמע ולהקשיב לקריאה לרפא אחת ולתמיד את מה שחשבנו שנוכל להבריא,

כי יש בידינו לעשות ,

כל המשאבים עומדים לרשותינו ,

והעיקרית שבהם היא –

פעימת הלב .

תרגישו אותה,

היא עדיין מתקיימת ,

ועל כך עלינו להיות בהודיה אינסופית

איטהל